אימון לאושר - פסיכולוגיה חיובית הלכה למעשה 

אימון לאושר הוא קל

אימון לאושר הוא קל, כי הרצון לאושר הוא מולד, טבעי, ואינטואיטיבי, והבעיה היחידה היא שהחיים מסוגלים להקהות אותו או אף לעוות אותו. בעיניי, אושר הוא עניין של גישה, בחירה והרגל, ואלמנטים אלה מהווים חלק חשוב ממודל האימון לאושר. שוב ושוב אנו רואים כי אנשים מדוכדכים המתחברים לתחושת האחריות האישית שלהם לחייהם ולאושרם מצליחים להתחבר לחוויית האושר בתהליך אימון קצר למדי.
הפעם אספר על אימון ממש קצר לאושר, 4 מפגשים בסך הכל, אימון שהתחיל במקום בנאלי והסתיים ב ... חכו ותקראו. אני לעולם לא הייתי מנחשת את התוצאה של האימון הזה מראש.

מזה 19 שנה אני חולקת בהתנדבות ובשמחה שיטה טבעית לגילוי יום הביוץ אשר בזכותה יש לי היום שני בנים נהדרים. אני נפגשת עם נשים, משוחחת איתן ומסבירה. כך הכרתי את מירית, שם בדוי, אישה צעירה בת 35. בשיחה הטלפונית סיפרה כי כי היא מנסה להרות מזה שנה וחצי, גם בן זוגה נבדק, ולא נמצאה כל סיבה מכאנית לקושי.
הסברתי לה הכל כמו לנשים אחרות ואיחלתי לה הצלחה, אולם לאחר ימים אחדים התקשרה ובקשה פגישת אימון.
"קרה משהו?" הסתקרנתי.
"לא, אני פשוט לא מסוגלת לעשות מה שאמרת. אני אומללה מדי."
"תנסי, אולי זה יעזור לך."
"לא, אני חייבת להגיע בגלל ... משהו אחר."

פגישה ראשונה - האושר הוא בר-השגה
מירית הגיעה ובקשה לדבר על כך שהיא מבולבלת ואינה מאושרת. די מהר הגדרנו את מטרת העל של האימון "להרגיש מאושרת", והתחלנו במקום המכאיב "איני מאושרת והאם מגיע לי להיות מאושרת?"
מכשלה משמעותית בדרך לחיים מאושרים היא תחושת ערך עצמי מעורערת המשתקפת, בין היתר, באמונה הפנימית הנוראית "איני ראוי להיות מאושר". עבודה קצרה על תחושת הערך העצמי הבהירה כי למירית אין בעיה רצינית בתחום זה, למרות מה שסברה. היא חשה ראויה ורצתה להיות מאושרת.
"האם את מסוגלת להיות מאושרת?" שאלתי אותה. תנאי הכרחי לחיי אושר הוא האמונה כי האושר הוא בר-השגה. למרבה הצער, רבים חיים באומללות, או נתונים לרגעי אושר מקריים, ואינם מאמינים כי ביכולתם לתרום לרמת האושר שלהם וכי האושר הוא בהישג ידם. התברר כי מירית היתה אדם מאושר עד היום בו החליטו היא ובן-זוגה שהגיע הזמן להביא ילד לעולם.
"האם את באמת רוצה להיות מאושרת?" שאלתי. כן, היא רצתה לחזור ולהיות מאושרת אלא שכל יום חולף מחמיר את מצב רוחה הרע ומחליש אותה.
"זה הכל בגלל שאת לא מצליחה להיכנס להריון?" שאלתי.
"אני לא יודעת," היתה תשובתה הכנה.

פגישה שנייה - בחינת אמונות והטלת ספק
פגישה שנייה. מירית חלשה. מדוכדכת.
"מה את באמת רוצה?"
"להצליח."
"מה זאת אומרת?"
"לאחותי יש שלושה ילדים, וגיסתי שרק התחתנה - כבר בהריון. לכל החברים שלנו כמעט יש ילד אחד או יותר, והגיע הזמן, אני כבר בת 35."
ובכן, הגיע הזמן לבחון ביחד את אמונותיה ואת התנהלותה של מירית. החלטתי לשתף אותה בסיפור אישי שלי ואף הקדמתי הסבר כללי על בחינת אמונות והתנהלות.
בהתאמה עם טענתו של פרויד כי בבסיסו האדם שואף לעונג ומשתדל להימנע מכאב, אנו מתנסים במהלך החיים בדרכים שונות שחלקן מובילות לחוויה של הנאה, עונג או אושר. באופן טבעי, כל מקרה מוצלח כזה מאומץ על ידנו מתוך תקווה, לרוב לא מודעת, לחוות שנית את ההרגשה החיובית. כך, עם השנים, אנו רוכשים מנגנונים, אמונות ואסטרטגיות האמורים להוביל אותנו לאושר. עניינים אלה הופכים לטבע שני, וכך, עשויים בעצם להכשיל את השגת האושר. כאשר נדמה לך שדרך מסוימת תוביל אותך לאושר, אתה מנסה אותה שוב ושוב, ותוך כדי התהליך מאמץ אותה, בלי משים, כדרך חשיבה וכאופן התנהלות שלך, גם אם אינה מביאה את התוצאות המיוחלות. רק לעיתים רחוקות, וגם אז רק בכוח המקרה או המזל הטוב, מזדמן לך לבחון דרך ישנה שלך ב"עיניים חדשות".
סיפרתי למירית כי גם אני התקשיתי להרות וילדתי את בני הבכור לקראת יום הנישואין האחת-עשרה שלנו. סיפרתי לה כי בזמנו הייתי מאוד מדוכאת והלכתי לפגוש פסיכיאטרית על מנת שתעזור לי. הרופאה שאלה אותי שאלה שהממה אותי וגרמה לי לחשוב כי היא חצופה, לא אנושית ומטומטמת. רק הרבה שנים אחרי אותה פגישה הבנתי את השיעור החשוב שהיא ניסתה להקנות ולי ואשר מוחי הנעול סירב לקלוט. הפסיכיאטרית שאלה אותי שאלה שמאוד הרגיזה אותי "בשביל מה את רוצה ילדים? למה כל-כך חשוב לך ללדת?" מעבר לעובדה שלא היתה לי תשובה מבריקה או מקורית, נפגעתי מהשאלה המטילה ספק במה שנתפס אצלי בזמנו כ"אמת מוחלטת ובלתי-מעורערת". האם לא ברור וטבעי שאני רוצה ילדים והאם לא כל אישה רוצה ללדת? מה יש לחקור כאן?
מירית הקשיבה לסיפור שלי בעניין רב. היא שאלה אותי על ילדיי ועל חוויית האמהות ואני סיפרתי בלי יכולת להסתיר את גאוותי כי יש לי שני בנים מקסימים, משוש-חיי, והם "מתנה" יקרת-ערך ביותר, בעיניי.
"מה דעתך על השאלות של הפסיכיאטרית?" החזרתי את הכדור אל מירית.
"אני צריכה לחשוב על זה," השיבה בשקט.

פגישה שלישית – "מה את באמת רוצה?"
לפגישה הבאה היא הגיעה נסערת ביותר ונשמעה שונה לחלוטין. היא דיברה בשטף וניסתה להסביר לעצמה ולי את מה שעבר עליה במהלך השבוע. היא שבה והרהרה בשאלות של הפסיכיאטרית שהופנו במקור אלי, ו"אין לי אף תשובה טובה אחת. זה פשוט מפני שבאמת אין לי. באוטומט שלי אני רוצה ילד. אבל אם את שואלת בשביל מה אז כל תשובה שאני אתן לך לא תהיה מהבטן שלי, אלא ממה שאחרים חושבים. האמת שלי היא שאני, בפנים, בתוכי, פשוט באמת לא יכולה להגיד סיבה אמיתי משלי למה אני רוצה ילד. אולי כי זה משהו שאני לא בדיוק רוצה .... זאת אומרת, המחשבה על ילדים מלחיצה אותי במקום לשמח אותי. בעיניי, זה כמו משימה שצריך לבצע. את שואלת אז מה אני באמת רוצה? אני רוצה להמשיך את המחקר שלי, להתפתח בתחום המקצועי שלי שכל-כך מרתק אותי, ולנסוע ולטייל ... ולעשות מה שאני אוהבת ... ו... ילדים זה בכלל לא החלום שלי."
המונולוג שלה היה ארוך ואני ישבתי די המומה ושתקתי רוב הזמן. הצעתי לה להרפות מהעניין ולחזור ולהרהר בו רק בעוד ימים אחדים.

פגישה רביעית - מסע אל האושר
לפגישה הבאה, האחרונה, הגיעה מירית עם בן-זוגה. לתדהמתי, גם הוא לא ממש רצה ילדים. אני לא שייכת לאנשים שרוצים לוותר על הורות, ועבורי, ילד היה ממש משאת-נפש. כשישבתי והקשבתי לשני האנשים מולי הרגשתי כמו דייג שהשליך חכה בתקווה לדג טעים ובמקום זה נתפסו בקרסיו נעל בלויה או כריש מסוכן. מה עוללתי למירית?! הודיתי כי אני מרגישה לא בנוח וחוששת שמא הסבתי לה נזק.
"את לא מבינה!" היא קראה ושילבה ידה בכף-יד של בן זוגה, "אנחנו מאושרים! שנינו! בגלל זה באנו יחד. להודות לך. זה כאילו שעכשיו אני שוב מחוברת לעצמי, לאושר שלי. סוף-סוף, מישהו בא ועזר לי לפקוח את העיניים."
פיווו ... פלטתי אנחה גדולה. "לבריאות. אין לי מה להגיד. אלה החיים שלך, ומה שתבחרי - זה מה שיהיה."
הם יצאו מבסוטים ואני חוויתי בפעם האלף את השיעור הכי בסיסי באימון אישי: למאמן טוב אין מושג לאן האימון יילך. אם המאמן יודע את התשובה מראש - היא שלו, ולא של המתאמן. אז הנה, עזרתי למירית לגלות מה היא רוצה, ועכשיו היא טוענת כי האושר הוא ב"חיים נטולי ילדים." היאומן? והרי אני משוכנעת ש ... טוב, באמת לא משנה מה אני חושבת. עברה כמעט שנה, ובערב החג האחרון היא התקשרה לאחל לי "חג שמח".
"מה חדש?" שאלתי בזהירות.
"הכל נפלא," היא אמרה, הם עומדים לממש חלום לטיול גדול בניו-זילנד ואוסטרליה, והם יהיו בשמורה שאפשר לאמץ קנגורו, "וכמובן שאני חייבת לך המון."
"מירית יקרה, את לא חייבת לי דבר. מה לי ולאימוץ קנגורו?"

מילות סיכום
מגיל צעיר מחנכים אותנו "מה לעשות": להיות תחרותיים, לצבור הישגים, להתחתן ולהוליד ילדים, לשאוף לכסף ורכוש, לעבוד קשה והרבה ... והמציאות מראה כי אצל רבים, במקום לתרום לאושרם, עניניים אלה הופכים מקור לאומללות. מחנכים אותנו מה לעשות אך לא "מה להיות". גורמים לנו לחשוב כי הישגים יביאו לנו אושר, אך לא באמת מלמדים אותנו "להיות מאושרים". יתכן שאם נבין את תרומתו הגדולה של האושר לאיכות החיים ולאריכות החיים, ואם נאמין באושר, ואם נאמן אחרים לאושר, אולי, בסופו של דבר, אף תכני החינוך ישתנו, ולכל אדם יתאפשר למצוא את אושרו ביתר קלות.

הערת סיום: תרומתה הגדולה של "הפסיכולוגיה החיובית" היא אולי בהדגשת חשיבות האושר. המאפיין המיוחד של קורס "פסיכולוגיה חיובית" בביה"ס שלנו הוא השילוב של תיאוריה עם כלים שקל מאוד ליישם באימון אישי, ובחיים בכלל. מגוון של טכניקות מעשיות וכלים שימושיים מלווים את הקורס ובגישה מעשית זאת - קל ללמוד לאמן לאושר. אשמח לשלוח את תוכנית הקורס לכל המתעניינים.

בשמחה ובאהבה,
אסתי פישר-היים
מנהלת ביה"ס iCU לאימון אישי - המרכז לאינטליגנציה אינטואיטיבית
קורס פסיכולוגיה חיובית - מדע האושר:
www.my-intuition.com/page88.html